מלכת ירושלים

The Queen of Jerusalem
במאי: דני דותן , מבורך דליה
ארץ: ישראל
שפה: עברית , תרגום :אנגלית
שנה: 2009
אורך הסרט: 75 ד'

פרופסור טרודה דותן, בת 86, היא הגברת הראשונה של הארכיאולוגיה הישראלית. היא כלת פרס ישראל ומומחית בינלאומית לפלשתים. טרודה דותן היא גם אמא של דני דותן, מוסיקאי, סופר וקולנוען שמחליט שהגיע הזמן לצאת ל"חפירה ארכיאולוגית" בחיים של אמא שלו. דני מתחיל לתעד את העולם האנרגטי של טרודה בחפירות ומסיבות פרופסורים אבל אז היא נופלת, שוברת את האגן, ומוצאת את עצמה, בפעם הראשונה בחייה, מרותקת לבית.

דני חוזר הביתה והחפירה האמיתית מתחילה. הוא פותח מגירות וארונות ומוציא משם "ממצאים" שחושפים את החיים של אמא שלו שתמיד היו מוסתרים ממנו. טרודה שומרת הכל, חפצים ציורים ואפילו מסכות מוות. דני חופר שכבה אחרי שכבה אל עולמות שלא הכיר וככול שהוא מעמיק נחשפים גם היחסים המורכבים בינו לבין אמו. מלכת ירושלים, סרטם של דני דותן ודליה מבורך, הוא דרמה תיעודית שבה הגיבורים הם בית עמוס סודות, גבר עם שריטה מהילדות ואמא שנלחמת על הזכות שלה לחיות לנצח, להיות מלכה צעירה ומנצחת, גם בגוף עתיק יומין.

מלכת ירושלים

"כשהייתי ילד חשבתי שאמא שלי מלכה היה לה חיוך זוהר ומבט קר וטון מצווה שאמרו לי שהיא מלכה. בלילה, לפני השינה, היא הייתה מקפיצה אותי על הברכיים ושרה לי את הופה הופה רייטר. שיר ילדים גרמני אכזרי ועתיק."

פרופסור טרודה דותן, בת 85, היא הגברת הראשונה של הארכיאולוגיה הישראלית. היא כלת פרס ישראל ומומחית בינלאומית לפלשתים. טרודה היא גם אמא של דני דותו, "ילד רע", מוסיקאי, סופר וקולנוען שמחליט שהגיע הזמן לצאת לחפירה "ארכיאולוגית" בחיים של אמא שלו. 

דני מתחיל לתעד את העולם האנרגטי של טרודה בחפירות ומסיבות פרופסורים אבל אז היא נופלת, שוברת את האגן, ומוצאת את עצמה, בפעם הראשונה בחייה, מרותקת לבית. באופן מוזר זה הנס שדני חיכה לו. הוא חוזר הביתה, פותח מגירות וארונות ומוציא משם "ממצאים" שחושפים את החיים של אמא שלו שתמיד היו מוסתרים ממנו. טרודה דותן שומרת הכל, מקטלגת באובססיביות  חפצים ציורים, מסכות מוות ואפילו מכתבים שהיא כתבה לו כשהיה ילד. דני מגלה עולם קסום, מצחיק, עצוב שלא הכיר.

מלכת ירושלים היא דרמה תיעודית שבה הגיבורים הם בית עמוס סודות, גבר עם שריטה מהילדות. ואמא שנלחמת על הזכות שלה לחיות לנצח, להיות מלכה צעירה ומנצחת, גם בגוף עתיק יומין.

















הצהרת במאים
ביקורות
הצהרת במאים

בשישה הסרטים שעשינו ביחד עד היום יצא לנו לנסוע מסביב לעולם בחיפוש אחרי סיפור מושלם או דמות יחידאית. במלכת ירושלים מצאנו אותה הכי קרוב שיש. אמא וחמות. ארכיאולוגית בעלת שם עולמי. קטנת קומה בת 85 , דעתנית , מורכבת שמסתירה עולם שלם במגירות שלה. רצינו לעשות חפירה ארכיאולוגית אל תוך החיים שלה ומצאנו את עצמנו חופרים את הבית שלה ואת הסודות שהסתיר. חשבנו שנרדוף אחריה בתילים ארכיאולוגים ברחבי הארץ ומצאנו את עצמנו מתעמקים במקום אחד. שכבה אחרי שכבה חפרנו את העולם שלה, מצאנו שם פחדים וכעס וגם חמלה ולבסוף אהבה. המסע הכי ארוך שעשינו עד היום היה בתוך העולם הכי צמוד אלינו. למדנו הרבה על מה מחביא אדם במגירות חייו ועל מה שהוא מוריש לילדים שלו. כשהגענו לחדר העריכה מצאנו את רוחו של זיגמונד פרויד מרחפת מעלינו דורשת שנחפור לעומק בחומרים שצילמנו שנערוך אותם באהבה חסרת רחמים. כך עשינו. היא הגיעה מווינה בתור ילדה קטנה והביאה איתה לירושלים סוג של נוקשות אוסטרית אבל גם יושרה ויחס ליצירה מעוררי כבוד שהנחו אותנו לאורך העבודה על הסרט כולו.

ביקורות

דני דותן נוגע בשכבות הכי עמוקות בסרט שעשה על אמו הארכיאולוגית כלת פרס ישראל, פרופ' טרודה דותן

דני דותן, האיש שהמציא את השינקינאות, חופר בהיסטוריה המשפחתית שלו בסרט תיעודי על אמו הארכיאולוגית כלת פרס ישראל, פרופ' טרודה דותן. אחרי יותר מחמישים שנה, הוא מצפה לבקשת סליחה מהאשה הגדולה-קטנה שהזניחה אותו, ואפילו הכריחה אותו לקבור את המוצצים. אז איך הסתיימה החפירה האישית?

מאת דורון חלוץ

דני דותן עם בת זוגו ושותפתו לסרט, דליה מבורך, ואמו טרודה.

היא לא כל כך ידעה איך להיות אמא שלי

דני דותן, בן 55, אבל עוד לא התגבר על הפרידה הכפויה מהמוצצים שלו. כשהיה בן שלוש לקחה אמו הארכיאולוגית פטיש-חפירה והכריחה אותו לקבור אותם בחצר שמול ביתם בירושלים, מה שהפך כנראה לטראומה המכוננת של חייו. "היא אמרה לי בסגנון ארכיאולוגי: בוא ניקח את המוצצים ונקבור באדמה", הוא מספר. "זה היה לקחת את הדבר שהכי אהבתי בעולם ולהיפרד ממנו. למה?"

דותן השיב לאמו כגמולה במשך השנים: בגיל חמש היה יורק על האורחים שבאו לבקרה ("הם הרגיזו אותי, היו אנשים חשובים מדי לטעמי"), בכיתה ה' עבר למעשי ונדליזם ולעישון בדלי סיגריות שמצא ברחוב, וכעבור כמה שנים נוספו לחבילה סקס, סמים ורוקנרול. דותן הצעיר בנה לעצמו ארון מתים וישן בתוכו (בעיניו זו היתה מחווה נאה לאמו), סולק מבית הספר והחליף אותו בביבי הפאנק של תל אביב – הכי רחוק מעולם האקדמיה של הוריו, הפרופסורים המכובדים לארכיאולוגיה טרודה ומשה דותן, בני דורם של משה דיין ויגאל ידין. עכשיו הוא גם עשה על זה סרט.

דותן, לשעבר סולן להקת הקליק ומבשר רחוב שינקין כבועת הבוהמה התל-אביבית, ברא את עצמו מחדש בשנים האחרונות כאיש טלוויזיה. יחד עם בת-זוגו, דליה מבורך (54), הוא חתום על תוכנית הטלוויזיה הטראשית "מילקשייק" (עם צופית גרנט) לצד, להבדיל, סרטים תיעודיים מהורהרים מהפריים-טיים של ערוץ 8. סרטם האחרון של בני הזוג, "מלכת ירושלים", שישודר בערוץ 8, במוצאי השבת הבאה (5 בספטמבר, בשעה 21:30), עוסק באמו של דותן, אבל למעשה דותן חולק איתה את התפקיד הראשי, והפעם דווקא הוא על תקן הארכיאולוג. הוא נובר בחפצים שאגרה האם בביתה בירושלים, ואגב כך משרטט את הביוגרפיה שלה ואת נפתולי יחסיהם המורכבים. הפצע שפערו המוצצים, מתברר בסרט, עוד פתוח.

המלכה אף פעם לא טועה

פרופ' טרודה דותן היא ארכיאולוגית ותיקה, מומחית בינלאומית לתרבות הפלשתים וכלת פרס ישראל בארכיאולוגיה (1998). היא נולדה באוסטריה ב-1922. כשהיתה בת שנתיים היגר אביה לארץ, וכעבור "שנה או שנתיים" היא הגיעה הנה עם אמה. "אני לא זוכרת בדיוק", היא מתנצלת, "בתאריכים שאחרי הספירה אני חלשה מאוד".

"הרעיון לעשות סרט על אמא של דני תמיד היה ברקע", אומרת מבורך. "היא דמות כזאת גדולה מהחיים, מיתולוגיה ירושלמית, מדליקה ומגניבה, שותה אוזו עם החבר'ה". במקור ביקשו דותן ומבורך לתעד את האם מתרוצצת בחפירות ברחבי הארץ. "רצינו לנצל את זה שהיא קפיצית כזאת ולעשות הרבה צילומי חוץ, לנדוד איתה באתרים ארכיאולוגיים", אומר דותן.

התוכניות השתבשו כמה חודשים לאחר תחילת הצילומים: הפרופסורית הקומפקטית ("על גבול הגמדות", לדברי בנה) שברה את רצפת האגן כשנפלה, והוחשה לניתוח. כשחזרה לביתה ניצל דותן את ניידותה המוגבלת כדי להעביר לשם את מוקד החפירות, והחל לחטט בחפציה ודרכם – בזיכרונות הפרטיים – כפי שרצה תמיד לעשות, אך לא העז.

כארכיאולוגית, מסביר דותן, אמו חושפת שכבות קדומות, אבל גם שומרת ומקטלגת כל דבר, בהנחה שיום אחד יהיה לזה שימוש. כך, למשל, הוא מצא בזמן הנבירה קווצות שיער מראשיהן של חברות שהיו לו בימי התיכון. "הן היו חותכות ונותנות לי", הוא אומר, "וכנראה כשפינו את החדר שלי היא אמרה: אלה דברים של דני, נשים במגירה של דני. לקחנו את אמא שלי כדמות היסטורית, כמו שעשינו עם קדישמן ואריס סאן (בסרטים קודמים שלהם), ונפלנו למעין דרמה תיעודית. אמא שלי היא מעין פרעונית שומרת סוד, אבל היא מאוד אדם של חפצים, אז ידענו שנוכל לפצח אותה דרך החפצים. כדי להיכנס לסודות, התייחסנו לבית כאל תל ארכיאולוגי".

צפייה בסרט מעוררת תחושות מעורבות. לצד היחס המעריץ לארכיאולוגית הנחושה והחיננית, שורה עליו גם אווירה של חיסול חשבונות. דותן מדגיש שוב ושוב את הבדידות שחווה כילד. הוא מתאר את המסיבות ההמוניות שערכה אמו לאנשי החברה והאקדמיה הירושלמים, שבשבילו היו מופת של ניתוק, רעשים עמומים מבעד לקירות חדרו. על העובדה שאמו נהגה לכנותו "ילד רע" הוא עוד לא התגבר. הוא גם לא מפסיק להזכיר לה את זה. כך הוא מקריין בסרט: "אמא שלי מעבירה את המציאות דרך פילטרים מרככים, אבל בנושא הילד הרע שהייתי היא מתעקשת. אני עדיין מחפש את הסיבה".

"עד כדי כך רע הייתי?" – הוא שואל אותה. "כן, פשוט כן", היא משיבה, ואז מעדנת: "לא רע – חד צדדי, קשה".

"רציתי שאמא שלי תבקש ממני סליחה על זה שהיא שמה אותי בחדר הקטן, הכריחה אותי לקבור את המוצצים שלי ולזרוק חלקים ממני (…) לבית שימוש", הוא אומר בנקודה אחרת בסרט. "רציתי שפעם אחת היא תגיד שהיא היתה אמא רעה, או לפחות טעתה. זה לא קרה. המלכה אף פעם לא טועה". בהמשך הסרט המלכה מכונה גם "האויב".

הילד דני דותן עם אמו. היה לי חשוב להציג את הפגמים

סבא השפיל את סבתא

"אם יוצא מהסרט טקסט בכייני על הילדות אז זה פספוס גדול", אומר דותן. "זה סיפור על אשה בת 87 ובן בן 55, שנכנס אליה יום אחד הביתה ומתחיל לחטט לה במגירות, מגלה חלק מהעולם הסודי שהיא החביאה, מכריח אותה להתמודד ותוך כדי כך לומד להתמודד בעצמו. אמא שלי מודה בסרט פעם ראשונה שאבא שלי בגד בה. לא ידעתי מזה, והיה לי חשוב להציג את הפגמים. גם את זה שסבא שלי השפיל את סבתא שלי. זה עזר לי נורא להבין את אמא שלי: היא גדלה בבית שבו האשה ויתרה".

פרופ' טרודה דותן היא חריגה בשושלת ענפה של אמנים. אמה גרטה היתה ציירת, ואביה לאופולד קרקואר היה מהאדריכלים המודרניים הראשונים בציונות ונהג לצייר אף הוא. גם אורי, אחיו הצעיר של דני, הוא אמן, וכך גם שתי בנותיו. אלא שסבא קרקואר נהג להתייחס בזלזול לאשתו, שנאלצה לוותר על הקריירה שלה כדי שהוא יוכל להתמקד בשלו. דפוס היחסים ביניהם, סבורים מבורך ודותן, עיצב את נחישותה של טרודה להיות אשת קריירה, גם על חשבון המשפחה. "זו היתה בשבילנו תגלית על איך שהיא גדלה, שהיא לא ויתרה כמו אמא שלה. בשבילה הקריירה היתה הכי הכי", אומרת מבורך. גם אחרי שיקיריה מתו המשיכה פרופ' דותן לעבוד בשיא המרץ.

"הסרט הזה הוא המתנה הכי גדולה שבן יכול לתת לאמא שלו, כי אני שם אותה בנצח ובתור מלכה", מעיד הנחתום על עיסתו. "אבל זו גם מתנה קשה, לא בונבוניירה. התכסחתי איתה, אבל זה כבוד לאשה בגילה שמישהו כמוני עוד רוצה להתכסח איתה. תמיד היינו ביחסים מאוד קרובים, אבל אלה היו יחסים מלחמתיים באופיים.

"להגיד 'אמא רעה' או 'ילד רע' זה נורא שטוח. היחסים עם אמא שלי מבוססים על הערצה גדולה. ברור שהיא הזניחה אותי בתור ילד, ולקחתי את זה איתי הרבה שנים. כשכבר התייחסו אלינו, זה היה יחס אילופי: שב יפה, שב זקוף, סגור את הפה. אולי רציתי שאמא שלי תגיד שאני ילד טוב, והיא די אומרת את זה עכשיו. היא אומרת שהיא אוהבת את הסרט אף על פי שזה אקט מובהק של ילד רע. היא בעצם מקבלת אותי ואת העשייה האמנותית שלי".

בגיל 55 עוד אכפת לך אם היא מקבלת אותך או לא?

"הילד בתוכי רצה את ההתקבלות הזאת ועכשיו הוא מקבל אותה. הייתי צריך את זה כדי להבין שזה לא הסמים, הבחורות או הלימודים, אלא כשאמרו לי לקבור את המוצצים בגיל שלוש – שם נעלבתי. נשאר ילד קטן, פגוע, שהיה סגור בחדר הקטן שניתק אותו מחברת המבוגרים. היא לא כל כך ידעה איך להיות אמא שלי ואני לא ידעתי איך להיות בן שלה. הסרט הוא לא סגירת חשבון אלא אקט ארכיאולוגי של חיפוש אחרי הדבר הראשוני. אבל את המוצצים לא מצאתי, כי הקימו בינתיים בניין גדול במקום שקברנו אותם".

אמא, אני לא רוצה להיגמל

בשנות התיכון התרחק דותן בהדרגה מהוריו. "היה פער דורות שהלך ונפער ככל שנהייתי יותר עצמאי. בגיל של הסמים והסקס והחיים הטובים כבר לא כעסתי על ההורים שלי – הם לא עניינו אותי בכלל". עם אביו ממילא ניהל מערכת יחסים שטחית בלבד: "כמות הפעמים שאני מדבר עם הילדות שלי בשבוע זה כמות הפעמים שהוא דיבר איתי כל החיים. הוא לא אמר לי אף פעם שום דבר", מספר דותן. "ההורים שלו אמרו לו לא לנסוע לארץ ישראל כי 'הורגים שם יהודים', ואז הם מתו בשואה. הוא הפנים את הלקח, שאסור להגיד לילדים שום דבר".

בגיל 15 הקים דותן את הלהקה הראשונה שלו, פולחן דיוניסוס, עם חברו מגימנסיה רחביה בירושלים, אלי אברמוב. הם ניגנו בעיקר שירים של מוסיקאים אמריקאים שאהבו (הנדריקס, הדלתות, ריצ'י הייבנז) והתמסרו לחיים הדוניסטיים של רוקרים צעירים שנפלטו מבית הספר. את תספורת המוהיקן שטיפח לא מצליחה אמו למחוק מזיכרונה עד היום.

דותן הבריז לצה"ל והרחיק עד לונדון כדי ללמוד אמנות, אך מקץ שנה חזר, התגייס ושירת כצלם בחיל הים. "אני היחיד שהיה לו פרופיל 21 ואחר כך 97 ולא להפך", הוא מתגאה. "השתחררתי מהצבא כי חשבתי שהארץ הולכת לכיוונים מכוערים, אבל ב-73', אחרי המלחמה, הבנתי שהשחצנות שלנו על בלימה ושאם ארצה אי פעם להגיד משהו, יגידו 'אהממ… בצבא היית?' אז הייתי. גם כל בן-אדם שסבא וסבתא שלו נשחטו על ידי הנאצים חייב לדעת להחזיק נשק".

אחרי השחרור מהצבא עבר לגור עם אברמוב בתל אביב, ויחד עם עובד אפרת וז'אן ז'אק גולדברג הם ייסדו את להקת הקליק. כבר באלבום הבכורה של הלהקה, "אמא אני לא רוצה להיגמל", עסקו תמליליו של דותן ביחסי הורים-ילדים. למשל, "מי זה מעוניין בכלל/ בילד מבחנה/… תינוק מבהיל תינוק/ מבחיל נועדת להרע" – בשיר "ילד מבחנה", או "אמא אני לא רוצה להיגמל, אם אפסיק לינוק אתחיל להשתולל" בשיר הנושא.

"היה לזה מובן דו משמעי", אומר דותן. "להיגמל מתמימות, ולהיגמל מסמים. ואני מבקש לשים לב לדמיון המשונה לשיר של איימי וויינהאוס, 'Rehab': 'ניסו להכריח אותי להיגמל, אמרתי: לא לא לא'".

בשנות השיא של הקליק, כשנולדה בתו הבכורה של דותן, לני, מבת זוגו הקודמת, חודש הקשר בינו לאמו. "שנינו אנשים דעתנים והמפגש בינינו היה טעון ואגרסיבי, עד שהיא הבינה שהדרך שלי אפשרית ומותרת. היום אנחנו חברים. היא אומרת שאני ילד רע אבל אבא טוב, ואולי זה מה שגרם לה להבין. גם היה כתוב על הקליק בעיתון, היתה הכרה. אמא שלי אהבה את זה ובאה להופעות. היא מזהה אקטים אמנותיים".

"אולי היינו צריכים את הריחוק", הוא ממשיך בניתוח של היחסים עם הוריו. "אני אוהב מאוד את אמא שלי, אבל הרגשתי שפגעו בי, כי הם לא קיבלו שום דבר ממה שעשיתי, וצדקתי בכל, גם בכך שמוסיקה יותר חשובה מהלימודים, וגם בפוליטיקה: ההורים שלי היו אנשי קונסנזוס שהאמינו בממשלה ובמפלגות, ואני אנרכיסט. בשנה שהייתי באנגליה דיברנו אולי פעם אחת. זה תקופות כאלה. כשאתה ילד בן 14 ומתחיל לעשן ג'וינטים ונפגש עם חבר'ה שלא נראים לה – כל מה שעשיתי לא נראה לה נכון, על זה כעסתי, שלא היה לי גיבוי מגיל נורא צעיר".

ועכשיו אתם נותנים לילדות ג'וינטים?

מבורך: "היום דני נגד סמים".

דותן: "יש לנו ילדות עם 98 בבגרות במתמטיקה ושלא מעשנות סמים. נכשלנו בחינוך. אבל דרך חיים זה לא רק סמים, זה החופש של הילד להחליט מה טוב לו. אמא שלי גדלה בבית של שני אמנים וראתה כמה זה קשה, אז היא לא רצתה ילדים אמנים. לאמא שלי היו ציפיות, אקדמאים הם אנשים שמאמינים במסלול".

לכן הורדת לאפס את הציפיות מהבנות שלך?

דותן: "זה אולי לא מה שהן יגידו, אבל כן".

מישהו היה צריך לסבול

לני, בת 28, ושאשא, בת 22, בתם של דותן ומבורך (שבחרו לה במכוון שם חסר כל משמעות מילונית), למדו בבית הספר הפתוח ביפו, שבו מבחנים ושיעורים אינם בגדר חובה. "זה היה כיף", אומרת מבורך, "כי אף פעם לא היינו צריכים לשאול אם הן הכינו שיעורים".

"אני בכלל לא מאמין במערכת החינוך", מוסיף דותן. "העיפו אותי לא כי לא הייתי טוב, אלא כי בתי הספר לא היו טובים. לני הלכה לתלמה ילין, ומאוד התרשמו מכל בחינות האמנות שלה, אבל היא לא ידעה כמה זה שלוש כפול שלוש. אז הסברתי להם שהיא פשוט לא למדה את לוח הכפל, והכרחתי את מנהלת בית הספר הפתוח להתקשר למנהל של תלמה, להגיד שלני יכולה ללמוד כל מה שהיא רק רוצה. לוח הכפל יותר חשוב מיוגה, מריקוד או מלנגן בחלילית?"

מבורך: "שתיהן חרוצות ומאורגנות פחד-אלוהים. שאשא כבר כועסת עלינו שאנחנו בלגניסטים ובזבזנים".

הילדות מקבלות מכם יותר ממה שקיבלתם אתם מההורים שלכם?

מבורך: "אהבה? כן. מבחינה חומרית? לא יודעת. אם יש אנחנו נותנים, אבל לא צברנו חסכונות".

דותן: "אני נהנה מהתחושה של חמולה קטנה. היום אמא שלי יודעת שהחיוך של הילד שלך זה הדבר הכי חשוב בעולם. בזמנו היא חשבה על שלד אומלל. אני לא מאשים אותה. היא חייתה בעולם גברי, שוביניסטי, יגאל ידין, משה דיין, והיא עמדה שם לבד עם המטר ארבעים ומשהו שלה, מנצחת בעולם הזה, ומישהו היה צריך לסבול בשביל זה".

מבורך, בתפקיד הבמאית, אומרת שלא הרגישה מוזר להיות חלק מסגירת המעגל בין דותן לאמו, כי "כשאת עם מישהו הרבה שנים, חלק מחיי הזוגיות זה ההורים של בן הזוג". את ההורים שלה היא לא מצליחה לרתום לסרט דומה: "אבא שלי מת אז פיספסנו, ואמא שלי לא רוצה. ההורים שלי בולגרים, וחשבנו לנסוע לבולגריה עכשיו ושדני יצלם, אבל אחרי שאמא שלי ראתה את הסרט על אמא של דני היא אמרה שהיא לא מוכנה שאשאל אותה על הילדות".

ממה היא חוששת?

"היא טוענת שיש לי טענה שאבא שלי הרביץ לי ושהיא עמדה בצד, אף על פי שאני לא מאשימה אף אחד. לא הייתי ילדה מוכה, אבל אבא שלי היה מתחמם: על בנים, על כל מיני דברים שעשיתי, העובדות מיטשטשות לך במהלך החיים. אמרתי איזה יום שאבא שלי הרביץ לי, והיא אומרת 'לא היה ולא נברא', אבל אחי אמר 'ברור שהוא הרביץ'. גם הייתי ילדה רעה, הייתי מחממת אותם. אם אבא שלי כעס שחזרתי בחמש בבוקר והלכתי עם איזה פושטק, הייתי אומרת 'לא שואלת אותך, אתה בוגד באמא', כל מה שהורה לא יכול להתמודד איתו. אבל גם אם אתה גדל בכפר מוכה חולירע באפריקה, אתה מתגעגע לשם".

יחסי הורים-ילדים הם תמה חוזרת בסרטים של השניים. דותן: "חבר שלנו, פסיכולוג, אומר: 'אתם תמיד עושים סרטים על הורים רעים'. ב'תעלומת אריס סאן' זו הבת שלא הכירו בה, בסרט על קדישמן זה הבן שלו שאומר שלא היה מוותר על משפחה בשביל קריירה".

"ניסינו לפצח בסרט הזה משהו בין הורים לילדים", אומרת מבורך. "בדור שלנו היה קיר בין הורים לילדים, מה שאנחנו כבר לא מרגישים ביחס לילדות. הדור שלנו היה בשיא המרד, וההורים הופתעו מזה: יצאנו מהבית בגיל מוקדם, סמים שהם לא הכירו בכלל, אנשים שחיינו איתם ונראו להם משונים, איך שהתייחסנו לחיים. היינו יותר קיצוניים, רבנו המון על דברים מהותיים".

על מה?

דותן: "על כל המערכת, סקס, סמים ורוקנרול. היינו סמנים של תרבות שתבוא אחר כך. ההורים שלנו בנו את המדינה ואני רוצה לחיות כאן, אבל זה לא ה'כאן' שההורים שלנו בנו. בראש רשימת הדברים שצריך לשנות זו הכפייה הדתית במדינה, שמגדירה את עצמה דמוקרטית. לא ייתכן שזוג לא יוכל להתחתן על פי אמונתו ודרכו. לכן גם אנחנו לא התחתנו. התרבות התל-אביבית החילונית שאנחנו מייצרים פה היא אחת הדרכים להילחם בזה".

דליה מבורך היתה לי לכורח

בספר דברי הימים של תל אביב רשום דותן כמי שהפך את שינקין מרחוב נטוש לסמל החילוניות הנהנתנית והקוסמופוליטית בישראל. אחרי שנות הזוהר של הקליק הוא הקים עם אחיו את גלריית "תתרמה" בשינקין 36 ואת גלריית "שינק-אין" מעבר לכביש. "היה לנו מניפסט שאמר שבעולם האמנות אין גבולות ושאנחנו מקיימים ברחוב שינקין עולם כזה שלא מבדיל בין אדם לאדם ושכל נתיניו הם האמנים. היה לנו גם דגל שחור שעליו כתוב תתרמה, כל האלמנטים של מדינה בתוך מדינה. ב-86' קרסנו כלכלית, אבל האידיאולוגיה של שינקין – תרבות, אמנות, תקשורת, שלושת המרכיבים ששלטו ברחוב – נשארה. כשאמרו בפעם הראשונה 'שינקינאי' בצורה שלילית הבנתי שיצרנו זהות, כי אפשר היה לזהות אותה כאויב".

מבורך: "עכשיו זה ממש זוועה, כמו רחוב ביאליק ברמת גן".

דותן: "למה זוועה? הנושא לא היה הרחוב, השינקינאים זה הנושא. הזרע הרע שנקרא שינקין, ההארד-קור של התל-אביבים, שיש עכשיו גם בבאר שבע ובירושלים. אלה אנשים שמדברים במושגים של תרבות ושל חילוניות. זה יצא מהמועדונים. בהופעות של הקליק חיפשנו אותו דבר, את הרצון לפרק הגמוניה. לא היינו אמורים להצליח, קרה לנו נס".

מה אתה מרגיש כשאתה הולך היום בשינקין?

"כלום, מה זה מעניין אותי? עדיף לעשות הכל בתחושה של מהפכה מתמדת, לא לשמר".

בשינקין גם נפגשו לראשונה דותן ומבורך, ילידת תל אביב ופרועה לא קטנה בזכות עצמה. "עקבתי אחריו בשינקין", היא מספרת. "היתה לי חברה שגרה מעל הגלריות. הייתי מסתכלת מהגג כשהם היו עוברים מתתרמה לשינק-אין, ואז הגעתי למסיבה שאמרו לי שהוא יהיה בה ועשיתי אמבוש".

דותן: "לא משנה איפה עמדתי – היא נעמדה מולי, בקלוז-אפ, עיניים פקוחות לרווחה, בלי לדבר".

מבורך: "הוא שאל את מארגני המסיבה מי אני, ואמרו לו שאני לסבית. מעבר לזה אנחנו לא זוכרים, יש חור. אחרי שהתחלנו לצאת, כשהיינו רבים הוא כתב לי על הקיר בבית 'דליה מבורך היתה לי לטורח'. כשעברנו לגור ביחד, הוא כתב 'דליה מבורך היתה לי לכורח'".

עוד לפני דותן, הילד הרע של האייטיז, התהדרה מבורך בגלריית אקסים שערורייתית שחיבלה ביחסיה המעורערים בלאו הכי עם הוריה. כשהיתה בכיתה י"ב החלה לצאת עם דוד אבידן, המבוגר ממנה ב-22 שנה. "זה היה טו מאץ' בשבילם, נהיה נתק", היא אומרת. "הוא נהג לאסוף אותי באוטו מהבית. איזה יום אמא שלי הלכה עם אחי הקטן לרופאה. היא זיהתה את האוטו, אז היא נכנסה לבניין שלידו הוא חנה, ראתה את השם שלו בתיבת הדואר והתעלפה, כי ב'העולם הזה' אז היו סיפורים: לילי אבידן, סמים, מתפשטים". מאבידן עברה מבורך לבמאי נדב לויתן, המבוגר ממנה בכעשור, אולם הוא עזב אותה בהמשך לטובת חוה אלברשטיין.

דותן ומבורך גרים יחד כבר 24 שנה, מתוכן 20 שנה באותה דירה באוף-שינקין, בקטע רחוב שהם מכנים "ליטל הוליווד", כיוון שרבים מעמיתיהם לתעשיית הקולנוע הישראלית מתגוררים בו. באחרונה סיידו ביחד את הדירה, שמרוהטת במינימליסטיות ובוהקת כעת מלובן, כולל רוב הריהוט, אריחי הרצפה והכלב המעורב אוגי ששרוע כשטיח בסלון.

אין להם סדר יום קבוע. "כשיש עריכות אנחנו כאילו הולכים לעבודה, לחדר עריכה, וכשאין עריכה או צילומים אנחנו יותר מתכתשים", אומרת מבורך. הכל הם עושים ביחד. "יש לי חברות שמשתגעות מאיך שאני חיה, אבל בשבילי זו המציאות. כשהכרתי את דני היה לי פסיכולוג שטען שאני סימביוטית לגברים, שואבת אנרגיה, חיה דרך מישהו, ודני אמר, מצוין, גם אני כזה, בואי נתחבר, בואי נרוויח מהתכונה הזאת".

כמו מים של גבינה בולגרית

דותן עצמו מעולם לא היה בטיפול, ואומר שאת החפירות שלו פנימה עשה, בין היתר, באמצעות הקריירה הספרותית הקצרה שלו בשנות ה-90, שהניבה שלושה ספרים: "על משולש הפוך בין כאן לירח" ו"האוניברסיטה השחורה" (שניהם בהוצאת כתר), ו"אנרכיה מותק" (הספריה החדשה). "הספרים שלי זכו להצלחה ולכבוד, אבל הפסידו כסף", הוא אומר. בשנים ההן היתה מבורך אחראית על פרנסת המשפחה. אחרי סיום לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב היא החלה לעבוד כעוזרת במאי ב"זהו זה", "וכשהתחיל ערוץ 2 עשיתי אלף תוכניות 'חלום עליכם' עם עוזי חיטמן, מאתיים תוכניות עם ג'קי לוי, 3,000 תוכניות של משהו אחר. היה כיף".

בעשור האחרון הוא בעסקי הקולנוע והטלוויזיה, בשיתוף בת הזוג. "הסרטים זה המשך של מה שהיה לי נכון באייטיז, מוסיקה", הוא אומר. "היום מוסיקה כבר מחוברת להמון דברים, פרסומות וכולי, ואילו קולנוע דוקומנטרי הוא בתולי. אתה יכול לשמוע את הזוועות הכי גדולות של הפאנק מנוגנות כאמצעי שיווק למנורות. אנחנו לעומת זאת חושבים הרבה על המשמעות של מה שאנחנו עושים. כל הזמן יש לנו ספקות. יש המון זבל בעולם ואתה לא רוצה להיות מיצרניו".

הוא יודע שגם זה זמני. "אין לי ספק שברגע מסוים כל החלום הנפלא ייפול לפח הזבל, יהיו יותר מדי אנשים שעושים את זה ופחות מדי כסף. הקולנוע התיעודי הרי ממומן מקרנות של המדינה. זה כמובן גם לא רווחי, אבל כשעושים במקביל גם תוכניות טלוויזיה, כמונו, אפשר לחיות בצורה סבירה".

פריחת הריאליטי משפיעה על הקולנוע התיעודי? שני הז'אנרים מבקשים לספר סיפור באמצעות תיעוד של מציאות.

"כולם מוכנים עכשיו שייכנסו אליהם הביתה ויצלמו, כולם שחקנים. בעוד אלף שנה אם מישהו יראה את הסרט שלנו, הוא הרי לא יידע אם זה היה תיעודי או לא. אני גם לא נגד הז'אנרים האלה. אני אוהב שיש בחורות עם הציצי בחוץ, זה מוצא חן בעיני, גם זה פוגע בקלישאות של החברה היהודית המהוגנת".

והטרנד החדש, שכל ידוענית מפיקה לעצמה סרט יחסי ציבור לקידום דיסק חדש במסווה של סרט תיעודי, לא מוביל לזילות הז'אנר?

מבורך: "זה באמת מבלבל. העולם נורא אוהב כרגע לתעד את עצמו, וזו שאלה לאן הקולנוע התיעודי הולך מפה. אנחנו לא מתעסקים בדברים שהם כרגע, שריטה התגרשה או שקרה משהו לחיים רביבו. אנחנו לוקחים משהו מהתרבות ומההיסטוריה המקומית ומנסים לספר דרכו סיפור".

"מילקשייק" לא בדיוק היה סוגה עילית בעלת עומק היסטורי.

מבורך: "זה הדבר הראשון שעשינו ביחד".

דותן: "זה היה סופר סוגה עילית. לקחנו אנשים שכולם אמרו שאינם ראויים להתייחסות רצינית – היו לנו מגרש שדים, מרפא בעזרת עקיצות דבורים – ונתנו להם אותו כבוד שנותנים לרב. למה זה טמא וזה קדוש? רצינו לערער. טראש זה מצוין לפעמים. רצינו לעבור את גבולות הטעם הטוב, לשבור היררכיות. מגיל צעיר אומרים לי מה נכון ומה לא נכון וזה קשה לי".

מבורך: "אבל לא התכוונו לעשות טראש. היינו אמורים לעשות תוכנית לזקנים. זה התחיל כתוכנית ראיונות בתשע בבוקר".

דותן: "וכיוון שזה היה בתשע בבוקר גם לא ידעו מה אנחנו עושים".

באחד הפרקים המפורסמים שתתה גרנט את השתן של עצמה, אפיזודה שעוררה תגובות סוערות. הרעיון היה של דותן. "כל מי שבא לתוכנית, צופית עשתה מה שהוא עושה", מספרת מבורך. "הגיעה מטפלת באמצעות שתיית השתן של עצמך, וצופית הסכימה לעשות את זה אם גם אנחנו נצטרף. הצטרפנו. זה לא היה להיט, אבל עד היום אני לא מצליחה להבין למה שתיית השתן עוררה כאלו תגובות".

דותן: "כי זו שבירת טאבו. יש לזה אגב טעם מלוח קל, כמו מים של גבינה בולגרית".

ב-2001, אחרי 45 תוכניות, הוזמנו דותן ומבורך אל מנכ"ל רשת, יוחנן צנגן. "היינו בשיא הרייטינג, אחרי שהעבירו אותנו ללילה. היינו בטוחים שהולכים להכפיל את שכרנו", אומר דותן. "עלינו בטוחים בעצמנו, עם דרישות מסודרות. ואז יוחנן לחץ על פליי, והראה לנו דברים שהיו בתוכנית שלדבריו אי אפשר לשדר, כמו הצ'יפנדיילז".

מבורך: "ואז הוא אמר לדני את המשפט האימורטלי: 'אתה לא תכניס לערוץ שלי אוונגרד מהדלת האחורית'" (צנגן אומר שאינו זוכר זאת). "היו המון מכתבים לרשות השנייה שזה תועבה וזוועה, הורידו לנו את התוכנית בגלל זה".

דותן: "באותו היום".

הרבה חפצים עפו כאן

במשפחת דותן נוטים בני זוג להתחבר על בסיס מקצועי כבר כמה דורות: הסבא והסבתא היו שניהם אמנים, הוריו שניהם ארכיאולוגים, ודני ודליה הם קולנוענים. "אנחנו הבאנו את הסימביוזה לשיא", אומר דותן. "אמא ואבא שלי חפרו בנפרד, גם אם כתבו ספרים ביחד. אצלנו גם החפירה, תהליך העבודה על הסרט, משותפת".

על "מלכת ירושלים" החלו לעבוד לפני שלוש שנים, במקביל לסרט נוסף, "פנינה פיילר, אחות קומוניסטית", שעוקב אחרי אחות סיעודית בת 86 "שמבלה הרבה בשטחים בניסיון לעזור לחלשים, כל שבת בכפר אחר", ושצפוי לצאת בשנה הבאה. כמו את שני סרטיהם האחרונים ("האשכנזים", "תעלומת אריס סאן"), הם הפיקו את "מלכת ירושלים" בעצמם, באמצעות המשרד "אליל תקשורת" שהקימו לאחר ש"מילקשייק" ירדה מהמסך וערוץ 10 נולד והזמין מהם תוכניות. הם הספיקו להפיק שש תוכניות של "החברים של סשה", שהגיש סשה דמידוב, עד שהברז נסגר בגלל מצוקת תקציב.

מאז הם גם חותמים ביחד על כל סרטיהם, בלי פיצול לתסריטאי לעומת במאית, כבעבר. "זה היה תהליך", אומרת מבורך. "בהתחלה דני היה יותר איש המלים ואני יותר ביימתי. למדתי קולנוע וזה התחום שלי. אבל כשכתבנו קרדיטים הרגשנו שזה לא נכון, אז החלטנו לחתום ביחד על הכל וגם להפיק את הסרטים שלנו. השנים שהייתי מפרנסת יחידה נתנו לי את היכולת לעבוד ביחד: אני יודעת שאני עצמאית, חזקה, במאית. גם כותבים לנו 'דני דליה שלום', התרגלו לדבר אלינו בשניים. אנחנו כמו להקה, גם חושבים ביחד".

וכשיש חילוקי דעות?

מבורך: "אז אנחנו רבים".

דותן: "הרבה חפצים עפו בדירה הזאת".

דני מופיע בסרט הזה גם כאחד הגיבורים ולא רק כמחצית מהיוצרים. משהו בדינמיקת העבודה ביניכם השתנה בגלל זה?

מבורך: "בעריכה היה יותר תהליך פסיכולוגי, כי העורך ואני נלחמנו בדני כדי שזה יהיה יותר אישי".

דותן: "היה הרבה חיפוש איפה הייתי כילד. היה צריך לזקק חומרים שצילמנו לאורך שנים לאמירה מדויקת וקוהרנטית. המלחמה היתה לפתוח אותי. כמו אמא שלי, גם אני בן אדם סגור, לא כל כך אוהב לדבר על עצמי".

מה עשה תהליך העבודה ליחסים ביניכם?

"זה עבר בשלום", אומרת אמו. "לא מרטנו אחד לשני את השיער. היו דברים שלא רציתי לענות עליהם, שאמרתי 'עד כאן', לא תמיד הסכמנו, היו דברים מסובכים, אבל לא נעלבתי משום דבר. אם הוא היה עושה סרט שהכל בו טוב ונפלא זה לא היה אמיתי ובהחלט פחות מעניין".

העבודה על הסרט היתה תרפויטית?

דותן: "בכלל לא, זו היתה יצירת אמנות".

28/08/09

תפריט נגישות